מה מראים המחקרים
הראיות שלפיהן טסטוסטרון ואסטרוגן משפרים את בריאות הנפש מדורגות בעקביות כדלות. סקירה של 20 מחקרים מצאה קשרים לאיכות חיים טובה יותר ולפחות דיכאון וחרדה, אך דירגה כל מסקנה כחוזק נמוך ולא הצליחה להגיע למסקנה בנוגע להתאבדות (Baker ואחרים, 2021). סקירה מאוחרת יותר של 24 מחקרים באנשים מתחת לגיל 26 לא מצאה ניסויים אקראיים, דירגה את רוב ממצאי בריאות הנפש כוודאות נמוכה מאוד, והסיקה שלא ניתן לשלול לא תועלת ולא נזק (Miroshnychenko ואחרים, 2025). נתוני ההמשך משתנים בחדות לפי מסגרת: ל-98% מתוך 720 מתבגרים הולנדים שנטלו תחילה חוסמי התבגרות עוד היה מרשם בגיל חציוני של כ-19–20 (van der Loos ואחרים, 2022), ומרפאה בבוסטון תיעדה 93% מתוך 1,050 מתבגרים כממשיכים, אם כי 210 מהם לא נראו למעלה משנה (Boskey ואחרים, 2025). לעומת זאת, כ-30% מתוך 952 מטופלים מבוטחים בצבא ארה"ב חדלו בתוך ארבע שנים, משתמשי הטסטוסטרון לעתים תכופות יותר ממשתמשי האסטרוגן (Roberts ואחרים, 2022). אף אחד מהם לא מדד חרטה או רווחה.
ממצאי הבטיחות עקביים יותר. לנשים טרנסיות על אסטרוגן היו קרישי דם ורידיים בשיעור של פי 4.5 עד 5.5 מן השיעור הצפוי באוכלוסייה בעוקבה אמסטרדמית (Nota ואחרים, 2019), ועוקבה אמריקאית מצאה שהעודף גדל לכ-17 קרישים נוספים לכל 1,000 בהשוואה לגברים שאינם טרנסים לאחר שמונה שנים (Getahun ואחרים, 2018). סרטן השד בנשים טרנסיות היה כפי 46 מן השיעור הגברי אך כשליש מן השיעור הנשי, בהתבסס על 15 מקרים (de Blok ואחרים, 2019), והאנטי-אנדרוגן ציפרוטרון אצטט נקשר לפי 7 עד 19 בסיכון למנינגיומה (Mikkelsen ואחרים, 2022). בגברים טרנסים, הטסטוסטרון החמיר את הכולסטרול (Maraka ואחרים, 2017), והסיכוי המצטבר לחרוג מגבול תאי הדם האדומים הגברי הגיע ל-38% לאחר עשר שנים (Madsen ואחרים, 2021).
גבולות הראיות
כמעט כולו תצפיתי: עוקבות של מרפאה אחת, רישומים שתוקנו עבור מעט משתנים, וסקרים שנבחרו עצמאית. המעקב לרוב קצר, הנשירה מן המעקב גבוהה, ואנשים שהפסיקו הורמונים מוצאים לעתים תכופות מניתוחי הבטיחות. רישום אוסטרלי שדיווח על תמותה של פי ארבעה עד תשעה מן האוכלוסייה הכללית לא הצליח להפריד את השפעת ההורמונים ממחלה רקעית או גורמים אחרים (Saxby ואחרים, 2026).